Contact us:

יצירת קשר:

א.ת. נ' מ.י.ת.

תמ"ש 14893-11-12 מ.י.ת. נ' א.ת
[ישראל] 24/12/2012
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים
שופטים: כבוד השופט שלמה אלבז
העותרים: א. תמימי ע"י ב"כ עוה"ד אדווין פרידמן, ענת קדמי
המשיבים: מ.י.ת. ע"י ב"כ עוה"ד אשרף שריף

רקע עובדתי:

האב הינו תושב ירושלים והאם הינה אזרחית ותושבת אנגליה. הצדדים נישאו באנגליה בשנת 2004 בטקס נישואין מוסלמי ומנישואין אלה נולדה להם הקטינה, שהיתה נכון למועד פסק הדין למעלה מ-7 שנים. הצדדים נפרדו במאי 2006 ולאחר מספר חודשים עזב האב את אנגליה ושב לישראל. האב ביקש לארח את הקטינה בישראל ובשנת 2007 חתם על התחייבות להשיבה לאנגליה, לאחר שתשהה בביתו במהלך החופשה. מאז נהגה סבתה של האם להביא את הקטינה ארצה, מדי קיץ, לשהות עמה בבית האב ולהשיבה לאנגליה לאחר הביקור. כמנהגה במהלך 5 השנים האחרונות, הגיעה הקטינה ארצה גם בחופשת הקיץ שנת 2012. הקטינה היתה אמורה לשוב ללימודיה באנגליה ביום 04.09.2012. במועד לא ידוע, בסוף חודש 7/12 או בתחילת חודש 8/12, פנה האב לביה"ד השרעי בתובענה למשמורת, בבקשה זמנית ובבקשה לעיכוב יציאה מהארץ נגד הקטינה. הסבה שבה לאנגליה בגפה ביום 30.08.2012. ביום 06.08.2012, ניתן בבית הדין השרעי, במעמד צד אחד, צו לפיו המשמורת הזמנית על הקטינה הינה בידי האב. האם הגישה תביעה להחזרת הקטינה, בהתאם לחוק אמנת האג, לבית המשפט לענייני משפחה, ביום 08.11.2012.

טענות/סוגיות רלוונטיות:

לטענת האב האמנה אינה חלה שכן אין בידי האם צו או הסכם בעל תוקף משפטי באנגליה. עוד העלה האב טענת הגנה בהתאם לסעיף 13 (א) לפיה במהלך הביקור בארץ הסכימה האם שהקטינה לא תשוב לאנגליה. האב טען לחילופי חילופין כי מתקיימת ההגנה בסעיף 13 (ב) לאמנה כי החזרתה של הקטינה לאנגליה תציב את הקטינה בפני סיכון חמור ובלתי סביר.

החלטה:

אשר לתנאי באמנה הקובע כי לעותרת היו "זכויות משמורת" בקטינה, והן נפגעו, מפנה בית המשפט לסעיף 3 לאמנה לפיו זכויות אלה יכול שינבעו מכח הדין, החלטה שיפוטית או מנהלית או הסכם בעל תוקף משפטי, על פי הדין של אותה מדינה שהיא מקום המגורים הרגיל של הקטינה, דהיינו: אנגליה. מאחר ולא היה פסק דין או החלטה בעניינה של הקטינה, התבסס בית המשפט על הדין האנגלי הכללי, לפיו לאם יש זכויות משמורת על הקטינה, כפי שפורט בחוות הדעת של מומחה לדין אנגלי מטעם האם, על אף שלא נתקיימה חקירה נגדית של המומחה. בית המשפט התבסס גם על המכתבים של הרשות המרכזית באנגליה, המזכירה שני חיקוקים הקובעים כי לשני ההורים אחריות הורית לילד ונאסר על שני ההורים להוציא את ילדם המשותף מאנגליה ללא הסכמה מתאימה. אדן נוסף למסקנה זו היא הדוקטרינה של חזקת הדינים, שהופעלה בנסיבות דומות בפסיקת בית המשפט לענייני משפחה. מאחר ובישראל על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הדין קובע זכויות משמורת לשני ההורים, כך קבע בית המשפט כי יחול על מקרה זה.
בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי היתה הסכמה כי הקטינה תישאר בארץ וזאת לאחר ששמע ראיות ועדויות, והגיע למסקנה העובדתיות, על בסיס מהימנות העדים, כי לא הייתה הסכמה כזו.
גם טענת ההגנה השנייה של האב, כאילו ייגרם לקטינה נזק אם תחזור לאנגליה, נדחתה על ידי בית המשפט. בית המשפט הדגיש, כי האב לא היה כלל באנגליה, לא שילם מזונות לילדה, ואם היה חרד לענייניה שיתכבד ויגיש תביעה לבית המשפט המוסמך באנגליה.