Contact us:

יצירת קשר:

ר.ר נ' ל.ר

תמ"ש 8003/98 ר.ר. נ' ל.ר.
[ישראל] [26/04/1999]
בית המשפט לעניני משפחה בירושלים
שופטים: כב' הש' א. זיסקינד
העותרים: ר.ר. ע"י ב"כ עו"ד ס. רסולי
המשיבים: ל.ר. ע"י ב"כ עו"ד א. רייכמן


רקע עובדתי:

קטינות בגילאי 8.5 ו- 5. הורים אזרחי ישראל אשר נסעו לצורך לימודים לבלטימור, ארה"ב, שם שהו כ-10 שנים, למעט 3 שנים בתווך, בהם שהו בישראל. בסוף שנת 97' פרץ סכסוך בין ההורים ובתחילת 98' הוציאה האם צו הגנה בארה"ב כנגד האב שהורה על הרחקתו מן האם ומן הילדים. כתוצאה מכך נוצר נתק בינם ובין האב. באפריל 98' הגיעה האם עם ילדיה לישראל והגישה תביעת מזונות, משמורת ורכוש. האב הגיש תביעת החזרה לפי האמנה, זאת בחלוף כ-10 חדשים ממועד ההרחקה.

טענות/סוגיות רלוונטיות:

  1. לטענת האם מקום המגורים הרגיל הינו ישראל, שכן היה ברור לצדדים כי השהות בארה"ב הינה לתקופה קצובה לצורך לימודי האם.
  2. אין לאב זכויות משמורת.
  3. טענת הגנה לפי ס' 13(א) לאמנה- השלמת האב עם ההרחקה.
  4. טענת הגנה לפי ס' 13(ב) – הגנת הנזק לקטין.

החלטה:

  1. בין אם הוסכם בין הצדדים על חזרה עתידית לישראל, בין אם לאו, אין לכך רלוונטיות לסוגיית מקום המגורים הרגיל שהוא מקום מרכז החיים הרגילים של הבנות ובני הזוג, אשר בפועל היה בארה"ב. מטיבם של היחסים בין בני זוג הוא שתכנון מראש לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות בפועל, הדינמיקה גוברת על התכנונים, המאווים והחלומות ומשנה את התכנונים או אפילו את מה שהוסכם קודם לכן. כל עוד לא היתה הסכמה ברורה בין שני בני הזוג על עצם החזרה ומועד החזרה, אין לתלות זאת אך ורק עפ"י רצונו של הורה אחד. רצון כזה אינו קובע את מקום המגורים אלא מקום המגורים בפועל הוא הקובע. העובדה שבני הזוג חיפשו ומצאו מקום עבודה בישראל, משנית בחשיבותה שכן יתכן שכל אחד גישש ואיתר מקום עבודה בישראל או בארה"ב אך אין בכך כדי ללמד על הסכמה קונקרטית לחזרה לארץ. על כן מקום המגורים הרגיל הינו בארה"ב.
  2. אף אם ניתנה לאם משמורת זמנית על הילדות, הרי שניתנה במסגרת צו הגנה ובמעמד צד אחד בלבד ללא דיון לגופו של עניין, צו שלאחר מכן בוטל. אין ללמוד מכך שהאם היתה רשאית לצאת עם הבנות מארה"ב ללא אישור ביהמ"ש או הסכמת האב שנשאר עדיין בעל זכויות משמורת ואפוטרופוס טבעי לגבי הילדות.
  3. 2 גורמים מונעים מן האם לבסס את טענת ההשלמה: הראשון, הנתק שנוצר בין האם והבנות לאב הינו פרי מעשיה של האם. השני, המו"מ שנוהל בין ההורים שכלל את שאלת המעמד האישי במשך תקופה ארוכה, לא רק שלא מעיד על השלמה, אלא מעיד ההיפך. לגבי פרק הזמן בן עשרת החדשים – בחלקו נוהל המו"מ והיתרה בת ארבעת החדשים אינה בלתי סבירה לצורך שהות נוספת למחשבה על נושאי המו"מ כדי לשקלם שוב, שמא ניתן בכ"ז להגיע להסכמה. העובדה שהמחוקק נתן לתובע טווח זמן של שנה מיום החטיפה כדי להגיש את תביעתו מגלמת בחובה את חלוף הזמן עד גילוי החטיפה, את העובדה שהמקום אליו נחטף הילד רחוק, את האפשרות ליצירת קשר וניהול מו"מ, וכן במקרה של כשלון המו"מ, את הזמן להכנת התביעה להחזרת החטוף. אשר על כן לא ניתן לקבוע כי היתה השלמה מצד האב.
  4. אמנם לאחר חלוף 10 חדשים, יש להניח כי העברת הבנות חזרה לארה"ב תגרום לנתק שיביא לחוסר יציבות בחייהן ותפעל כנגד טובתן, ואולם אין בכך כדי למלא את התנאים הנדרשים לצורך ס' 13(ב) לאמנה. דברים אלה ואחרים יבחנו במסגרת שאלת המשמורת שאינה נשוא התביעה.