בהתאם לחוק במדינת ישראל קמה להורים הזכות לקבוע ולהסכים ביניהם מיהו זה אשר יהא ההורה המשמורן על הילד, מה יהיו זכויות ההורה הלא משמורן ועוד. במקרים רבים הסכמה כזו בין ההורים אינה קיימת ואז עולה השאלה מי מבין ההורים יהא ההורה המשמורן על הילד.
עקרון טובת הילד הינו עקרון העל המנחה את בתי המשפט בעת קבלת החלטות הקשורות ליחסי הורים וילדים, לרבות ענייני משמורת קטינים.
חשוב להבחין בין "משמורת פיזית", החזקת הקטין, ל"משמורת משפטית", אפוטרופסות. אף אם המשמורת הפיזית נקבעה בידי הורה אחד, אין הדבר גורע מזכותו של ההורה האחר למשמורת משפטית. ודוק: שני ההורים ממשיכים להיות אפוטרופוסים על הקטין וכל ההחלטות החשובות בעניין הקטין, בריאות רווחה וחינוך, אמורות להתקבל צוותא חדא על ידי שני ההורים.
בהתאם לחוק קיימת חזקה ששמה "חזקת הגיל הרך", לפיה חזקה כי טובתם של ילדים עד גיל 6 להיות בחזקת אימם.
אומנם לאחרונה קיימים מספר פסקי דין אשר מבקשים להפחית ממשקלה של חזקת הגיל הרך, אך חזקה זו, המעוגנת בחוק, עודנה שרירה וקיימת.
בבוא בית המשפט להכריע בקביעת המשמורת לאחר פרידת ההורים, עליו לקבוע הסדר משמורת המגשים במידה המרבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ועם זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר. לרכיב שמירת הקשר עם ההורה הלא משמורן ישנה חשיבות בעת בחינת שאלת המסוגלות ההורית.
קביעת ההורה המשמורן נעשית בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט, לרבות תסקירים, חוות דעת מומחים, חקירותיהם ועדויות שנשמעו.
תסקירי פקידת הסעד הינם בגדר חוות דעת המעניקות למונח העמום "טובת הילד" ממשות ותוכן קונקרטי. לפקידי הסעד הכלים, הניסיון והמומחיות המקצועית לבחון את השאלות המתעוררות כאשר הקטינים נמצאים חוצץ בין שני ההורים הניצים.
במקרים רבים ממנה בית המשפט מומחה מקצועי אשר יבחן מי מבין ההורים הינו ההורה בעל המסוגלות ההורית הטובה יותר. ככלל יאמץ בית המשפט את המלצות המומחה, אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה.
יחד עם זאת, אין בית המשפט משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עמדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט.