[ישראל][21/01/2002] – בית המשפט לעניני משפחה בירושלים
כב' הש' ב.צ גרינברגר
ביהמ"ש למשפחה דוחה את עמדתה של אם הטוענת להגנת הנזק לקטין מאחר ולפי הטענה, האב התעלל מינית בבתו. לעניין בקשות לאבחון פסיכולוגי, קובע ביהמ"ש, אלה ינתנו רק בנסיבות מיוחדות בהן הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענות ההגנה. כן נקבע כי אבחון פסיכולוגי ניתן להיערך במדינה 'הנחטפת' כך שיווצר איזון ראוי בין מטרת האמנה כ'מכבה שריפות' ובין החשש הלא מבוסס כי לבת יגרם נזק כתוצאה מן ההחזרה.
[ישראל][14/06/1999] – בית המשפט העליון
כב' הנשיא א ברק, כב' הש' ט. שטרסברג-כהן כב' הש' ד. ביניש
בית המשפט העליון הופך שנית את החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להחזיר קטין, לאחר שזה מצידו הפך את החלטת ביהמ"ש למשפחה שכן להחזיר. ביהמ"ש קובע מהן אמות המידה לפרשנות ויישום חריג ההשלמה.
[ישראל][01/06/1999] – בית המשפט העליון
כב' המשנה לנשיא ש. לוין, כב' הש' ד. דורנר כב' הש' י. אנגלרד
ביהמ"ש העליון הופך שוב את החלטת ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי את חריג רצון הקטין יש לפרש בצורה דווקנית כדרך פירוש שאר החריגים. על כן לא היה מקום להתערב בממצאי הערכאה הראשונה אשר התרשמה ישירות מן הקטין והגיעה למסקנה כי אין המדובר ברצון מספיק בשים לב לאמנה.
[ישראל][20/02/1997] – בית המשפט העליון
כב' הש' מ. חשין, כב' הש' י. זמיר כב' הש' ד. ביניש
ביהמ"ש העליון מקבל את ערעורו של האב ומורה להחזיר את בתו לאנגליה בכפוף לתנאי החזרה שעיקרם הבטחת שלומה וקיומה של האם שם. ביהמ"ש דן בסוגיית הגנת הנזק לקטין. נקבע כי רק במקרים קיצוניים במיוחד מצבו הקשה של ההורה הנחטף יוכל להשפיע ולגרום לביהמ"ש שלא לצוות על החזרת קטין.
[ישראל][14/08/1995] – בית המשפט העליון
כב' הש' ש. לוין, כב' הש' י. קדמי כב' הש' ד. דורנר
ביהמ"ש העליון מקבל ערעורו של תובע ומורה על השבת בנו הקטין. בבסיס האמנה ההשקפה כי טובת הילד במובן האמנה מחייבת את החזרתו למדינה ממנה נחטף, שם תידון טובת הילד במובנה הרגיל. לחריגים להחזרה יש ליתן פירוש דווקני ומצמצם על מנת לא להפכה לאות מתה.
[ישראל][14/08/1995] – בית המשפט העליון
כב' הש' א. גולדברג, כב' הש' צ. טל כב' הש' י. זמיר
ביהמ"ש העליון מקבל את ערעור האב על החלטת אי ההחזרה בקובעו כי לא די בהתסתגלות גרידא של הילד לסביבתו החדשה כדי שתוכח השתלבות אלא נדרשת אי שקילות בין שתי החלופות וכל ספק בהקשר זה פועל להחזרת הילד ולא להשארתו.
[ישראל][15/01/1995] – בית המשפט המחוזי בירושלים
כב' הש' א. פרוקצ'יה
ביהמ"ש המחוזי מחליט על דחיית תביעת החזרה מאחר והתקיים החריג שבס' 12, חלף פרק זמן ארוך ממועד ההרחקה, ואילו בינתיים הסתגל הילד לסביבתו החדשה עד כי קבלת הבקשה יוצרת חשש מתפנית משמעותית בחיי הילד ואי וודאות, זאת בעיקר נוכח העובדה כי מעולם בעבר לא היה הילד במשמורת פיזית מלאה של האב.
[ישראל][21/03/1994] – בית המשפט העליון
כב' הנשיא א. ברק, כב' המשנה לנשיא ש. לוין כב' הש' ת. אור
ביהמ"ש קובע כי מקום המגורים הרגיל אינו ביטוי טכני ואינו דומיסיל או רזידנס. הוא מבטא מציאות חיים נמשכת ומשקף את המקום בו גר כרגיל הילד בחיי היומיום מנקודת מבטו הוא. כן קובע ביהמ"ש את אמות המידה ליישום ופירוש חריג ההסכמה/השלמה שבס' 13(א) לאמנה.
[ישראל][04/11/1993] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
בית המשפט קובע כי מקום מגורים רגיל מבטא שהייה פיזית ואינו משקף כוונות או רצונות לעתיד. טענת הסכמה חייבת להיות ברורה ובהירה וללא ספקות. אין שום קשר בין חטיפה במובן האמנה לחטיפה במובנה הפלילי. ס' 20 לאמנה הינו חריג שבחריגים. גם אם קיים שק"ד לאחר קבלת טענת הגנה יש להביא בחשבון במסגרתו את מטרת האמנה.
[ישראל][21/06/1993] – בית המשפט העליון
כב' המשנה לנשיא מ' אלון, כב' הש' ש. נתניהו כב' הש' י. מלץ
ביהמ"ש העליון דן ארוכות בסוגיית סייג ה'השלמה' שבס' 13(א) לאמנה ומתוה את עקרונות היסוד לפיהם תבחן הטענה לקיום החריג. במקרה הנוכחי דוחה ביהמ"ש את בקשת ההחזרה וקובע כי התמלאו תנאי החריג.