[ישראל][15/01/1995] – בית המשפט המחוזי בירושלים
כב' הש' א. פרוקצ'יה
ביהמ"ש המחוזי מחליט על דחיית תביעת החזרה מאחר והתקיים החריג שבס' 12, חלף פרק זמן ארוך ממועד ההרחקה, ואילו בינתיים הסתגל הילד לסביבתו החדשה עד כי קבלת הבקשה יוצרת חשש מתפנית משמעותית בחיי הילד ואי וודאות, זאת בעיקר נוכח העובדה כי מעולם בעבר לא היה הילד במשמורת פיזית מלאה של האב.
[ישראל][27/12/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
ביהמ"ש מאשר הסכם כולל אליו הגיעו ההורים במסגרת הליך לפי האמנה, שכן להסכם יהיו השלכות טובות יותר על מערכות היחסים במשפחה, בניגוד לפס"ד כפוי שהיה מפריד בין הילדים (לאחר שנמצא כי נתקיימו הגנות אך שיקול הדעת מורה כי יש להחזיר את הבת לקנדה בעוד את הבן יש להשאיר בארץ).
[ישראל][24/11/1994] – בית המשפט העליון
כב' הש' א. מצא, כב' הש' י. זמיר כב' הש' ט. שטרסברג-כהן
בית המשפט העליון דוחה את ערעור האם על החלטת ההחזרה. אין בהוצאת צו עכוב יציאה בתביעה עצמאית כביכול של הילדים, בכדי למנוע את תחולת האמנה. לעניין סדרי הדין קובע ביהמ"ש כי ככלל מן הראוי לשמוע את הילד עצמו כאשר הוא מסרב לחזור למקום מגוריו הרגיל. כן מבטל ביהמ"ש את ההוצאות ההרתעתיות שהוטלו על האם בקובעו כי מן הראוי למתן את הקיטוב בין בני הזוג.
[ישראל][10/11/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' חיים פורת
בית המשפט המחוזי מבקר קשות את נסיון האם לשלוח את ילדיה לחזית מערכת המשמורת כצד להליך, תוך דיון בסוגיות תחולת האמנה במקרים מסוג זה וכן בהגנות הנזק והרצון עפי ס' 13(ב) רישא וסיפא.
[ישראל][28/09/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
ביהמ"ש מקבל טענת הגנה בדבר הסכמה/השלמה אשר מעלה אם נתבעת ולאחר הפעלת שקול דעתו מורה שלא להחזיר את הקטינה לידי אביה.
[ישראל][13/09/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
בית המשפט מנתח את הגנות ההסכמה/השלמה(13 א) והנזק לקטין (13ב) בהחליטו על החזרת קטינה מידי אביה. בין היתר נקבע כי לא ניתנה הסכמה פוזיטיבית כנדרש וכי לצורך ס' 13(א) נדרשים שקול דעת ברור מצד ההורים וחד משמעיות. לעניין הנזק לקטין יש להבדיל בין נזק מעצם החזרה לארץ המוצא ונזק מעצם החזרה להורה. בכדי לבסס את ההגנה יש צורך בראיות קונקרטיות ולא בהיפותיזות עתידיות.
[ישראל][26/06/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
בימ"ש מורה להחזיר לארה"ב שתי קטינות בקובעו בין היתר כי מקום מגורים רגיל צריך שיהיה פיזי ואין די בכוונות עתידיות אלא אם המגורים לתקופה קצרה וקצובה מראש. כן מתייחס ביהמ"ש להגנות ההשלמה, הנזק לקטין, ורצון הקטין.
[ישראל][22/06/1994] – בית המשפט העליון
כב' המשנה לנשיא א. ברק, כב' הש' ט. שטרסברג-כהן כב' הש' דורנר
בית המשפט העליון דוחה ערעור על החלטה שלא להחזיר קטינה מן הטעם שלא נתקיים התנאי שבס' 3(ב) לאמנה – הפעלת זכות המשמורת בפועל. אמנם להלכה זכויות המשמורת היו בידי התובע, אך למעשה הן הופעלו ע"י הנתבעת.
[ישראל][19/04/1994] – בית המשפט המחוזי בבאר שבע
כב' הש' א. לרון
ביהמ"ש דוחה בקשת תובע ליתן פס"ד עפ"י הבקשה בלבד ללא דיון, מן הטעם, לפי הטענה, שהתצהיר הנגדי אינו מגלה עילת הגנה. בנימוקיו קובע ביהמ"ש כי על אף פרשנותן המצומצמת והדווקנית של טענות ההגנה, קשה יהיה לו להשלים עם תוצאות הרחקת ילד מאימו ללא קיום דיון.
[ישראל][21/03/1994] – בית המשפט העליון
כב' הנשיא א. ברק, כב' המשנה לנשיא ש. לוין כב' הש' ת. אור
ביהמ"ש קובע כי מקום המגורים הרגיל אינו ביטוי טכני ואינו דומיסיל או רזידנס. הוא מבטא מציאות חיים נמשכת ומשקף את המקום בו גר כרגיל הילד בחיי היומיום מנקודת מבטו הוא. כן קובע ביהמ"ש את אמות המידה ליישום ופירוש חריג ההסכמה/השלמה שבס' 13(א) לאמנה.